בלילה האחרון של הקיץ נשמר הכתר מאחורי שתי דלתות ברזל ושבעה חותמות. שלושה שומרים עמדו במסדרון, וכל אחד מהם נשבע שלא עצם עין. ובכל זאת, מעט לפני הזריחה, צל חלף מתחת לדלת בלי שמישהו פתח אותה.
כשהפעמון הראשון צלצל, החותמות נותרו שלמות והמנעולים לא נשברו. על האבן שעליה נח הכתר נשאר רק עיגול שחור, קר למגע. השומר הראשון טען שהצל פנה אל החומות. השני ראה אותו יורד אל החדרים התחתונים. השלישי סירב לדבר.
העיר נסגרה עד הצהריים. סוחרים הסתירו את הסחורה, הנפח עבד בלי הפסקה, ושמועה עברה מן השוק אל השער: הכתר לא נגנב — הוא בחר לעזוב. איש לא ידע מי התחיל את השמועה, אך כולם חזרו עליה כאילו שמעו אותה במו אוזניהם.
עם רדת הערב נפתח השער שוב. לא משום שהסכנה חלפה, אלא מפני שמישהו היה חייב לצאת ולחפש. מאז, כל דמות שעוברת תחת הקשת הישנה מקבלת אותה אזהרה: אל תרדפו אחרי הצל שאתם רואים. חפשו את הצל שמאחוריו.
